את הדחף לחופש ואוטונומיה אפשר לראות בצורתו האותנטית והטבעית ביותר אצל תינוקות. מרגש ומשמח לראות את ההתלהבות שהם חווים עם כל הישג מוטורי (גלגול, זחילה, הליכה וכו') ותקשורתי (חיוך, דיבור) שלהם. הם חוזרים על הדברים פעם אחר פעם, וגם כאשר נכשלים הם חוזרים על הניסיונות שוב ושוב.
כל הישג כזה נחווה כהצלחה וגורם להם שמחה רבה. המוטיבציה והחתירה להישגים אלה משמעותם הגדלת דרגות החופש והאוטונומיה של התינוקות ביחס לעצמם ולעולם. השמחה של התינוקות לנוכח הישגיהם מובנת וברורה, שכן ככל שגדלות דרגות החופש שלהם בהפעלת הגוף ובתנועה בעולם, כך נפתחות בפניהם יותר אפשרויות. תחושת החופש, השמחה והאושר הינם פועל יוצא של מגוון האפשרויות הנפתחות בפניהם. כך גם בעולמם של המתבגרים והמבוגרים. בעקבות התנועה והשגת השינוי נפתחות בפניהם אפשרויות רבות כגון: חומריות, חברתיות, תעסוקתיות ועוד, כמו גם אפשרויות פנימיות: רגשיות ואינטלקטואליות. ככל שנפתחות לנו יותר אפשרויות בעולם ויותר רבדים ותפקודים נפשיים מגיעים לידי ביטוי – כך נרגיש יותר ביטחון, ערך עצמי ותחושות חיוביות אחרות. מכאן שקיים יחס ישיר בין דרגות החופש שיש לנו ובין יכולתנו להביא לידי ביטוי את החיים הפיזיים-נפשיים שלנו, להעריך אותם ולשמוח בהם.
אולם הדברים אינם כה פשוטים
בספרו "תקווה ופחד בפסיכואנליזה" מתמקד מיטשל סטיבן, בשני רגשות מרכזיים: תקווה ופחד, ככוחות מניעים או מעכבים בהתפתחות הנפשית ובהשגת דרגות חופש לייצר שינוי מעמיק בחיי האדם. מיטשל טוען כי התקווה היא הכוח המניע לשינוי ולצמיחה, בעוד שהפחד יכול לעכב ולהגביל את ההתפתחות.
על הקונפליקט הפנימי ממנו סובל האדם, או במילים אחרות על האמביוולנטיות של המטופל לשינוי, כבר נכתב רבות. ברמה המודעת מגיע אדם לטיפול כדי להתפתח ולייצר שינוי בחייו, אולם ברמה הלא מודעת יש פחד גדול מהשינוי המיוחל שכן הוא דורש לרוב לצאת מאזור הנוחות, לעזוב את הקל המוכר והידוע ולהתמסר לאי וודאות שדורש השינוי המיוחל.
הפסיכואנליזה הקלאסית, אשר התמקדה בדחפים ביולוגיים ובקונפליקטים פנימיים (כפי שתואר), אינה מספקת דיה להבנת המורכבות של הנפש האנושית. תיאוריות פסיכואנליטיות חדשות מציעות להתמקד בדינמיקות של יחסים בין-אישיים, בטענה שהנפש מתעצבת בתוך הקשרים החברתיים והתרבותיים שבהם האדם נולד וחי בעברו. תיאוריות אלה מדגישות את החשיבות של ההקשר החברתי והתרבותי בהבנת התנהגויות ורגשות, ובכך מציעות פרספקטיבה רחבה יותר על הפסיכואנליזה הקלאסית. על כן אני רואה את החשיבות של יצירת מרחב טיפולי שבו המטופל יכול לחוות תקווה ולבחון את פחדיו, תוך כדי תהליך של התבוננות והבנה עצמית. מכאן שהקשר הטיפולי בין המטפל למטופל מהווה כלי מרכזי לשינוי. בגישה זו, המטפל אינו רק משקיף ניטרלי, אלא משתתף פעיל בתהליך, והקשר שנוצר בין השניים מהווה בסיס ומרחב להתפתחות ולריפוי.